שלום חברים ומשפחה יקרים שלנו, מה שלומכם?
אנחנו מקווים שהכול טוב, שהחורף לא קר מידי ושהפוליטיקאים לא מעיקים מדי.
***אזהרה! לאור תלונות שקיבלנו לאחרונה על כך שאנחנו שולחים תמונות שמקשות על אנשים עובדים בעמל יומם, חשוב להבהיר, שאם אתם קוראים את המייל הזה כשאתם בעבודה, אז כדאי שתסגרו עכשיו, כי הפעם מדובר בתמונות קשות במיוחד...***
בסוף נובמבר ארזנו תרמיל ויצאנו בשעה טובה, שלא נאמר באיחור של שנה, לירח דבש בניו זילנד!
בשבועות שלפני כן, הלכה ועלתה תדירות המילים בנזנייה, שק"ש, אוהל, לדרמן ופנסי ראש ובשלושת הימים שקדמו לנסיעה הדג כבר הסתובב בבית, שלא נאמר קיפץ בבית, עם התרמיל על הגב. לאט לאט התחלתי להפנים את אופי הטיול וגם קצת לחשוש מטירונות מאוחרת. בכל מקרה, מקגיוור היה בלתי ניתן לעצירה ולא נשאר לי אלא לקוות לטוב.
נחתנו בכרייסצ'רץ' בלילה והנהג שהסיע אותנו לאכסניה, ניצל את העייפות כדי לערוך לנו סיבוב מודרך בעיר ההרוסה מרעידת האדמה שאירעה לפני שנתיים, התיאור שלו בצירוף עם יום גשום גרמו לנו לקחת את הרכב, להעמיס קצת נשנושים ולעזוב את העיר לעבר ההרים, נראה לי שבערך אז נשמנו פעם ראשונה.
כבר מאותה הנקודה, השיחות בינינו הלכו בערך ככה:"וואוו", "די!", "וואוו", "ראית?!" ,"וואוו", "תראה איזה צבע", "וואוו", "יו זה לא אמיתי","וואוו", "טירוף", " וואוו"!!! מאוחר יותר גם הפכנו דו לשוניים והלקסיקון התרחב ל"יא ווארדי", "וואוו", "יא אללה", "וואוו"! באיזושהי נקודה הבנו שאנחנו ממש מאבדים את זה, כשדג אמר ש"הנעליים שלי רטובים", חידש את העברית עם המושג "עיוורת צבעים" (בשווא וסמיכות וסליחה דבורה אם עשינו סלט...) עד שבאחד הטראקים מצאתי את עצמי מתפעלת "יו זה אחד המדרונים!" בקיצור, הטראקים התארכו, הנופים השתבחו ואנחנו היינו שיכורים מעודף חמצן!
אז מה היה לנו שם? מכיוון שהדג קרא את כל הברושורים, הספרים והמפות מכאן הוא ימשיך את התיאור (התיאור ארוך במיוחד, אז למי שאין זמן מוזמן רק להציץ בתמונות):
עשינו סיבוב סביב האי הדרומי שהתחיל במעיינות חמים בהרים ממש ליד כרייסטצ'רץ' - Hanmer Springs. אחרי טיול קצר ביער וטבילה במעיינות הלכנו לישון עייפים ורצוצים והתעוררנו לבוקר קר ואפרורי - כשההרים סביבנו מכוסים בכפור ובשלג!
משם ירדנו בחזרה לכיוון החוף, לטראק קצר בערוץ נהר (Sawcut Gorge), לפי המלצה של ספר "טיולי סופשבוע באי הדרומי", שעוד נחזור אליו בהמשך... הדרך עוברת דרך כרמים, חוות בקר וכמובן, כבשים ואפילו אלפקות.
הערוץ מרשים מאד ואפילו הצלחנו לראות כמה עזי בר מקפצות על המצוקים התלולים, אבל מזג האוויר הלא יציב והעובדה שהיינו בערוץ נחל צר, הבריחו אותנו יחסית מהר בחזרה לאוטו.
משם המשכנו צפונה לאורך החוף המזרחי של האי, דרך פיקטון (משם יוצאת המעבורת לאי הצפוני, בין מפרצונים מדהימים של ה-Marlborough Sounds) ונלסון, עיירה ציורית נוספת שלמרבה הצער עברנו בה כבר בחשכה, אבל הספקנו לבקר במסעדה יוקרתית מפנקת (רגע לפני השינה באוהל...).
באותו הלילה המשכנו בנסיעה לכיוון הפארק Abel Tasman, עד שלבסוף נחתנו באמצע הלילה באתר קמפינג ועוד הספקנו להקים אוהל ולכתוב קורות חיים מפורטים להצעת עבודה נוספת עד 3 בלילה. תוך כדי, עדי קיבלה הזמנה לראיון עבודה (ראשון שלה באוסטרליה), אלא שאנחנו לא היינו באוסטרליה ולכן נקבע ראיון טלפוני להמשך השבוע.
בבוקר למחרת יצאנו לטיול בפארק. בהתאם להמלצות מיוסל'ה וחברים נוספים, שכרנו קיאק ימי זוגי, העמסנו אותו באוכל ויצאנו, כשהתכנית היא לחתור באותו היום לחוף מסודר שבו יש קמפינג ואז תגיע סירה (מונית מים), שתאסוף את הקיאק ותביא לנו תרמיל עם ציוד קמפינג ואת הדרך חזרה נעשה בהליכה, לשם הגיוון. כשתכננו את המסלול, יחד עם הבחור מחברת הקיאקים, התייעצנו איתו אם ניתן להמשיך לקמפינג המרוחק יותר, למרות שהתארגנו באיחור. הוא אמר לנו שזה גבולי, אלא אם כן אנחנו חותרים ברמה אולימפית ;-) בשורה התחתונה הגענו לקמפינג תוך 4 שעות בערך, כשאנחנו עוקפים בדרך קבוצות קבוצות של תיירים על קיאקים שמשום מה טרחו אפילו להסתכל על הנוף...
רק כשפרקנו את כל האוכל מהקיאק, נפל לי האסימון שכל מה שהבאנו איתנו צריך לחזור איתנו על הגב, לכן נאלצנו לאכול ארוחת צהריים נוספת, הפסקת תה ב-5 וארוחת ערב מלאה, כדי שיהיה איזון בין המשקל על הגב למשקל בבטן...
הדרך חזרה הייתה יפה מאד, לאורך מפרצונים כחולים ובתוך יער מלא שרכים ועצים מכוסי חזזיות. אחרי 7 שעות וכ-25 ק"מ, הגענו בחזרה לרכב וממש במקרה, ניסינו את ההמבורגר שנמכר בדוכנצ'יק (אוטובוס ישן בחנייה של חברת הקיאקים), שהתברר כהמבורגר הטוב באי הדרומי (לפי הסקר שערכנו וכן, טוב יותר גם מהפרבורגר בקווינסטאון)!!
משם חזרנו על עקבותינו והתחלנו להדרים לכיוון Murchison.
זה המקום להזכיר את טל בר כוכבא, שביקר אצלנו לפני כמה חודשים באוסטרליה ומאז הגיע לניו זילנד. לפני הטיסה, הוא שלח לי בסקייפ את מספר הטלפון שלו והכתובת שלו במרצ'יסון ואני סמכתי על כך שנוכל לגשת להודעה הזו מכל מקום. אז זהו שלא, ניתן רק מהמחשב שבו נקראה ההודעה ושוב, מצאנו את עצמנו בחיפוש אחר טל. בימים לפני שהגענו אל העיירה הציורית מרצ'יסון (שחלקים ממנה תקועים עדיין בעידן הבהלה לזהב לפני 150 שנה), ניסיתי ליצור עם טל קשר בפייסבוק, במיילים, אבל לא שמענו ממנו.
מרצ'יסון נמצאת בעמק שבתוכו עוברים כמה נהרות ראויים לחתירה ולדייג וגם במקום יש בי"ס לקיאקים שממנו ניתן לשכור ציוד חתירה. מיותר לציין שאני הייתי מוכן להשאר שם גם חודש ועדי היתה צריכה בסיס עם טלפון קווי לראיון, אז נשארנו כמה ימים, לא לפני שביום הראשון טיפסנו אל הרכס מעל אגם Rotoiti ובילינו את הלילה בבקתת עץ של מחלקת שימור הטבע.
ביום שאחרי ירדנו בחזרה לעיירה ועשינו חיפוש יסודי אחרי טל, כולל בחצרות של בתים, בבתי הקפה ובמוסך המקומי. חוץ מעדות בודדת על ישראלי שנצפה עובר עם בחורה קנדית לפני שבוע, לא היו סימנים נוספים, אז בינתיים עשינו סיבוב בעיר לחפש חותרים פוטנציאליים. העיר קטנה והמרכז שלה עוד יותר קטן (חנות מכולת מול מרכז המבקרים, ליד בית הקפה והפאב של המלון) ודי מהר זיהינו רכב עם ארבעה קיאקים על הגג וכמה קיאקיסטים ממורטים מתחבאים מהגשם. קבעתי איתם שלמחרת נעשה יום חתירה מלא והלכתי להתאים לי קיאק בחנות הקיאקים. עדי בינתיים מצאה מרכז ליוגה ועשתה הכנות לראיון.
למחרת התעוררתי נרגש ליום מעונן, עם הבטחה למים די גבוהים לאור הגשם שירד ביום לפני, אחרי הכל עברו כמעט שנתיים מאז שהייתי בנהר ויותר משנה מאז שחתרתי בקיאק ישיבה פנימית.
עדי הורידה אותי ב"מרכז העיר" ושם נפגשתי עם הקיאקיסטים - 4 ניו זילנדים שלקחו את הזמן והתארגנו בעצלתיים ובחור אמריקאי יהודי חביב.
עד שהמקומיים התארגנו, יצאתי עם האמריקאי לחתירה במקטע קצר, קרוב לעיר. שנייה לפני שירדנו למים הגיע וואן חבוט ועצר לידנו בחריקת בלמים, ממנו הגיח בחור בריטי שהיה נלהב להצטרף (ולפי הפלסטרים והפצעים בידיים וברגליים זו לא הפעם הראשונה שהוא נלהב). הקטע היה נחמד מאד (דרגה 3), אבל עוד לפני שהספקתי להתחמם ולהסיר חלודה, כבר נגמר (כ-10 דקות חתירה בסה"כ).
משם חזרנו לעיירה ואחרי עיון ב-"תנ"ך הנהרות בניו זילנד", שני החבר'ה החליטו לחתור בנהר Glenroy, בו ניתן לחתור רק אחרי שיורד גשם, כשהמים גבוהים יחסית. נסענו כחצי שעה במעלה העמק, לאיזור יפהפה שאין בו כלום חוץ מחוות בקר מבודדות. הנהר מתחיל רחב יחסית ואז הופך צר ומהיר יותר והקירות נהיים תלולים יותר. עברנו ככה את רוב הרפידים, ששני החבר'ה מובילים ואני אחריהם. ברפיד האחרון הרציני (4+), איבדתי יציבות והתהפכתי, עשיתי כמה רולים, אבל שוב איבדתי יציבות ולבסוף פלטתי ושחיתי בנהר - זה לא קרה לי הרבה זמן...
הצלחתי לטפס לגדה, החבר'ה המשיכו בעקבות הקיאק ואני התחלתי להתקדם לאט לאט על הגדה התלולה, תוך כדי שאני נעזר בשורשים, סלעים וזיזים. אחרי כ-10 דקות של התבחבשות לאורך הגדה, ראיתי במורד הזרם את נקודת הסיום שלנו, הגשר, קפצתי למים ושחיתי לקראתו. הבחור האמריקאי מאד שמח לראות אותי מגיע ואז נשאר רק לחכות לבריטי שהיה מבסוט מהאקשן ורץ לחפש אותי. בסה"כ היה כיף, למרות הפגיעה באגו, אבל זו הייתה תזכורת טובה עבורי שאני לא בכושר נהר טוב ושאני צריך לחזור להתאמן בקיאק ישיבה פנימית.
בחזרה במרצ'יסון, עדי סיימה את הראיון (לא היה כ"כ מוצלח - נסו אתם לדבר אנגלית עם בחור סיני, בספיקר, בשיחת ועידה) וטל עדיין לא נראה באופק, אם כי כשהחזרתי את הקיאק, שמעתי שמועה שקיאקיסט ישראלי נצפה חותר בחוף המערבי ולשם היו מועדות פנינו!
בדרך עברנו ב-Punakiki Rocks, סלעי הפנקייק'ס (כמובן שאכלנו פנקייקים לארוחת בוקר שם, שמנמנים שכמונו):
המשכנו לטרק קצר של חצי יום ביער הגשם ולאורך הנהר ומשם דרך ערי החוף הדי משעממות Greymouth ו-Westport והגענו ל-Hokitika, עוד עיירה ציורית ונעימה, מרכז אבן הירקן המקומית ונקודת יציאה לקרחונים ולנהרות רבים באיזור. אחרי סיבוב בעיר, חיפשנו מקום להעביר את הלילה ורגע לפני שיצאנו מהעיר, קלטתי בזווית העין משהו חשוד בתחנת הדלק. עשינו פרסה ואכן בתחנה גילינו את טל, שבדיוק סיים יום חתירה נוסף, מסתבר שהוא תכנן להעביר את הלילה באותו הקמפינג על האגם. גם הגשם שירד באותו הערב לא הפריע לנו לשבת ולהחליף סיפורים וחוויות עד הלילה - איזה כיף כשיוצא כזה מפגש עם חברים באמצע שומקום! מסתבר שטל השאיר לנו אפילו מפתח לדירה שלו במרצ'יסון ושעדי ישבה בבית הקפה שבו חברה שלו ממלצרת, אבל זה לא יאומן איך אנחנו לא מצליחים לתפקד כבר בלי הטלפונים הניידים.
לאחר אותו ערב, טל נשאר שם לחקור ולחתור את כל הנהרות המקומיים ואנחנו המשכנו דרומה על החוף המערבי הגשום, לכיוון הקרחונים. לאור מודיעין מוקדם ממרכז המבקרים על כך שהקרחון הראשון (Franz Josef) נחסם ע"י מפולת סלעים, המשכנו ישר לשני - Fox Glacier. עיון בספר הטרקים שלנו המליץ לטפס להר הצמוד לקרחון לבלות שם את הלילה, כדי לזכות בבוקר שאחרי בנופים מרהיבים של הקרחון וה"אלפים הדרומיים", כמו שהם נקראים כאן, לפי הספר, ניתן לעשות זאת ביום, אבל בד"כ מגיעים לפסגה בשעות הצהריים, אז ההר אפוף ענן. זאת הייתה התכנית, אלא שהגענו לעיירה קצת מאוחר (אחרי ארוחת הצהריים) ומזג האוויר היה לא יציב, אז העדפנו לא להסתכן בטיפוס לאיזור אלפיני בתנאים האלו ולדחות את הטיפוס ליום המחרת. בינתיים נסענו להציץ בקרחון בגובה העיניים ולחפש מושבת כלבי ים, בטיול שאני מגדיר אותו כמאכזב (או מכסלן) ביותר - הלכנו 3.5 שעות לאורך הים, מבוססים בבוץ ומקפצים מעל שלוליות ופלגי מים, רק כדי להגיע לחוף נטוש לחלוטין, שאין אליו גישה אחרת כלשהי, אבל גם לא אפילו לא כלב ים בודד...
כשחזרנו משם, מזג האוויר התבהר וניצלנו זאת כדי לבקר ב"אגם המשתקף", Lake Matheson, שם זכינו למראות מדהימים של השתקפות ההרים במים.
התעוררנו בבוקר שאחרי לשמיים בהירים ונקיים מעננים (וגם מקולות המסוקים הרבים שניצלו זאת לסיורים מוסקים בהרים) וניגשנו לטפס על ההר (למרות האזהרה בספר). כעבור 4 שעות של טיפוס בשיפוע רצחני, שכלל שימוש תכוף בארבעת הגפיים וטיפוס על שורשי עצים בתוך יער גשם רטוב ובוצי, הגענו חסרי אוויר לפסגה, כדי לגלות שאכן אנחנו מוקפים בענן ולא רואים ממטר...
הדרך חזרה הייתה קשה לא פחות מהעלייה ואת השרירים התפוסים מכך, גררנו איתנו עוד שבוע אח"כ.
המשכנו דרומה לעיירה Haast - עיירת ציידים ודייגים (אפשר למכור לסופר שם פרוות אופוסום, אם צדתם במקרה על הדרך) והמסעדה המקומית מעוטרת במאות קרני איילים ומגישה גולאש איילים (די טעים אני מודה...). משם עזבנו את קו החוף וטיפסנו מעבר לרכס, אל העיירה הציורית באמת Wanaka, על שפת אגם יפהפה, עם הרים מושלגים ברקע ושמש חמימה מעל - המקום האידאלי להפסקת המבורגר וגלידה. בדרך לשם עוברים במפלים, בריכות כחולות ונוף מדהים, במרחק יריקה מהכביש.
ניצלנו את ההזדמנות גם לברר מה קורה עם אביב ונעם כפיף, שנתקעו בסופת שלגים בקוריאה, בדרכם להצטרף אלינו בניו זילנד לטרק. הם היו בדרכם לאחר עיכוב של כמה ימים בסיאול, אז הזזנו את תאריכי הלינה בבקתות בטרק בהתאם. המשכנו משם לעבר קווינסטאון - בירת האקשן והאקסטרים של ניו זילנד, הכל יש כאן - רפטינג, בנג'י, דייג, אופני הרים, סקי בחורף וטרקים בקיץ, בר עשוי קרח, פאבים, מסעדות סטייקים, חנויות ציוד קמפינג וספורט, בקיצור גן עדן, אבל דחוס בעיירה קטנה. מרוב הלם עם המפגש המחודש עם הצוויליזציה (ואלפי תיירים אסיאתיים), בחרנו להעביר את הלילה באוהל, על שפת אגם מחוץ לעיר.
ניצלנו את הזמן עד להגעת הכפיפים בהתארגנות לטרק, השלמת ציוד ואוכל וסתם מנוחה וטיול בעיר.
נסענו לפגוש את אביב ונעם בשדה התעופה, המסכנים היו בדרכים 4 ימים בערך ונחתו המומים. למרות הנחיתה, לא לקח להם יותר מדי זמן להתאושש וכעבור יום כבר יצאנו לרפטינג על נהר ה-Shotover. הדרך אל הנהר עוברת בציר שנפתח ע"י מחפשי הזהב ומתפתלת בין תהום לצלע ההר במשך 45 דקות מורטות עצבים. הנהר עצמו יפהפה, עם רפידים דרגה 4, שהיו תענוג ואפילו עדי הודתה בסוף שהיא נהנתה מאד, למרות החששות.
בסיום הרפטינג, כשאנחנו השתזפנו בשמש, אביב ונעם עלו על סירת מירוץ שטסה ממש באותו הנהר.
למחרת נסענו ל-Milford Sound, לבקר ולהשאיר שם רכב אחד שיחכה לנו בסוף הטרק. הדרך לשם יפה מאד ועוברת בעמקים חקלאיים, בין אגמים ונחלים מלאים בפריחת קיץ של תורמוסים. את הלילה העברנו באתר קמפינג על שפת נחל, שבו שחו להנאתם דגי פורל מרשימים, אבל לא משנה איזה פיתיון ניסיתי, לא עניין אותם בכלל, כנראה שהייתי צריך ללמוד Fly fishing. שם גם תקפו אותנו בעוז זבובי החול הידועים לשמצה, שפשוט התדפקו על יריעת האוהל (זה נשמע כמו טיפות גשם גדולות) ועוקצים כל פיסת עור חשופה, סיוט!
מילפורד סאונד הוא מפרצון ים, מוקף בהרים מושלגים, אחד מסדרה שלמה של פיורדים בשמורת הטבע הזו, הגדולה ביותר בניו זילנד (Fiordland). הדרך לשם מתפתלת בין הרים מושלגים ועוברת במנהרה באורך של יותר מקילומטר, עד היציאה מעבר לרכס. בעיירה אין כלום חוץ מעסקי תיירות, אז הצטרפנו לתיירים ויצאנו לשייט על סירה, לאורך המפרצון, עד לפתח אל הים ודרך סלע עליו משתזפים כלבי ים (בסוף תפסנו את המנוולים).
משם חזרנו בחזרה לקווינסטאון (יום נסיעה שלם) ולמחרת יצאנו לטרק ה-Routeburn, שחוצה את רכס ההרים משמורת Mount Apiring ל-Fiordland. הדרך מטפסת לאורך הנהר, מהעמק, לאורך היער, עד למעבר ההרים.
קצת לפני המעבר, העברנו את הלילה בבקתה, יחד עם 40 מטיילים נוספים. בישלנו את אורז הפלאים שלנו לארוחת ערב (אורז עם אגוזים, צימוקים, גזר ושום, מתובל בבהרט) והלכנו לישון עייפים ומרוצים. עדי גילתה שלא קל לישון בחדר עם 20 גברים ובאיזשהו שלב חיפשה להמלט מהנחירות, מה שהוביל אותנו להרפתקה לילית קצרה, שבסופה גילינו שבכל בקתה יש נחרן תורן.
בבוקר, אחרי דייסת קוואקר של אלופים, יצאנו להמשך הטיפוס, עד למעבר ההרים והלגונה שמתחתיו.
הצד השני של הרכס היה עטוף בענן ואת שאר היום העברנו בהליכה ביער גשם אמיתי, טחוב ומטפטף, עם כמויות בלתי הגיוניות של ירוק בכל מקום, יער מהאגדות.
עצרנו לצהריים בבקתה על שפת אגם מקנזי והמשכנו לבקתה האחרונה בשביל, שם בילינו לילה נעים במשחקי קלפים, קישקושים וייבוש בגדים על האח.
בבוקר למחרת התארגנו בעצלתיים והמשכנו לרדת לכיוון הרכב שחיכה לנו. הדרך חזרה כבר התארכה יותר מדי, כמה פעמים כבר אפשר לחזור על אותן 5 שעות נהיגה?
את סיום הטרק והפרידה מאביב ונעם חגגנו במסעדת סטייקים מפנקת ואנחנו התחלנו לחזור לכיוון כרייסטצ'רץ'.
נסענו במשך שעות דרך הרים וגבעות, כמעט ללא ישובים, באיזור שחבוי מאחורי הרכס ולכן מקבל מעט גשם, איזור של כרמים ויקבים, גידול כבשים ודייג בנהרות (Central Otago). המשכנו דרך חוות סלמונים (קנינו נתח של סלמון מעושן מדהים), עד להר קוק, שגם הוא והאגמים שלמורדותיו מדהימים ביופיים. כמו שכבר אמרנו, בשלב די מוקדם כבר נגמרות המילים ונשארים עם פה פעור.
משם כבר המשכנו ישירות לכרייסטצ'רץ', להעיף מבט רציני יותר בעיר - זה לא יאומן, בערך 3/4 ממרכז העיר סגור לכניסה ונמצא בעבודות שיפוץ, פשוט אתר בנייה אחד גדול ועושה רושם שייקח להם עוד זמן להתאושש מהטראומה...
לסיכום הטיול, גררתי את עדי לצפייה בסרט ההוביט, שצולם באי הדרומי של ניו זילנד - תענוג לראות שוב את על הנופים המוכרים בחלקם על המסך הענק (לפחות לי זה היה תענוג, שגדלתי על הספר, עדי השתדלה להשאר ערה רוב הזמן ;-)
לסיום, העברנו את הלילה על הרצפה בשדה התעופה, כדי "להנחית" אותנו למציאות שאליה חזרנו...
אם רק יש עוד טיפה כוח לקרוא, אנחנו רוצים לאחל מזל טוב לכל התינוקות החדשים שנולדו לחברים וכמובן, למסור נשיקות וחיבוקים.
מתגעגעים מאד מאד,
עדי ועדו
No comments:
Post a Comment